ההר הוא שמחה. ההר הוא החיים. ההר ממריץ. ההליכה בין ההרים היא הרפתקה מדהימה, מרגשת וייחודית, כל פעם היא חדשה, שונה, לא תמיד מסבירת פנים, אבל תמיד יפה. היא מקסימה את ההר! אם אתה מסתובב סביבה, אתה אוהב אותה לנצח.
כדי להכיר הר, לא צריך רק "להסתובב" בו, אלא גם להאזין לסיפורי עם, לשקוע באגדות ולברר עליו קצת יותר.
יש כל כך הרבה סיפורי עם ואגדות שללא המגוון שלהם אין דרך "להבין" את ההר באמת!
לפי אגדה ישנה, רילה פלנינה הייתה פעם עלמה, ולילד האהוב שלה, לו נישאה, קראו פירין.
שני האוהבים תחתנו בלי וושדקנאן, בלי חגות ושירים, בלי ברקה מהוריהם. הם בחרו להתרחק מאנשים במקום גבוה ומבודד. זמן לא רב אפרטע עבור נולדו שני יידיש יפי - ילד וילדה הוע קראו להם ישקר ומסתה - שמות שאיש לא שמע תחילה. באותו זמן האב יצא לצוד. שני הילדים היו מאוד חמודים ומצחיקים. הועם נלחמו, הוען נלחמו, הוען הרימו את השמן עד השמים כל היום. אמם לא הסקימה כלא ואת לוננה פשע אביהם, תחננה שייקח את הפשרה לידיים ויאלף אותם במילה אבהיט ובעשונות.
שני האוהבים התחתנו בלי חתונה ושדכנים, בלי חגיגות ושירים, בלי ברכה מהוריהם. הם בחרו לגור הרחק מאנשים במקום גבוה ומבודד. זמן לא רב לאחר מכן נולדו שני ילדים יפים - ילד וילדה. הם קראו להם יסקאר ומסטה - שמות שאיש לא שמע קודם. בזמן שהאם ניהלה את הבית ושגיחה על הילדים, האב יצא לצוד. שני הילדים היו מאוד רועשים ושובבים. הם נלחמו, הם נלחמו, הם הרימו את השמן עד השמים כל היום. אמם לא הסכימה לכך כלל והתלוננה בפני אביהם, התחננה שייקח את העניינים לידיים ויאלף אותם במילה אבהית ובנוכחות.
אבל פירין עדיין לא הקשיב לאשתו רילה ולא שם לב לתלונותיה. הטיפול שלו היה שונה - לספק מזון ובגדים לילדיו, והוא השאיר את חינוכם לאמם.
פעם שני הילדים רבו הרבה, אמרו מילים קשות אחד לשני, אפילו הסתכסכו. הפעם אמם לא עמדה בזה והביעה את צערה. רילה התחילה לקלל את גורלה, היא ייחלה שילדיהם לא ייפגשו יותר ושכל האנשים יפחדו ויברח מהם. היא עצמה התחננה להתאבן כדי שתוכל לשתוק לנצח ובמקום ילדיה העדיפה שהעצים יהיו ילדיה. היא גם לא חסכה על פירין, ומייחלת שגם הוא, כמוה, יתאבן מהבושה שגרמו להם ילדיהם, כדי לשמור על כבודו ולא ללעג מאנשים.
ברגע שרילה סיימה את דבריה הכבדים, ברק חזק הבזיק בשמים, חתך את השמים כמו שוט. רעם נורא נשמע גם ברגע שאחריו הפך להר, כפי שאנו מכירים אותו היום. במקביל, פירין יצא לציד, ובעודו עמד, גם הוא התאבן וגם הפך להר.
שני ילדיהם הפכו לנהרות. הילדה מסטה הייתה ענווה וצנועה יותר מאחיה, היא הובילה את מימיה בענווה ובשלווה במורד ההר. אחיה איסקר, פרוע וסורר, הסתער ישר קדימה, חתך את ההר וירד בראש הישר אל השדה. מאחר שלא היה לו מקום להרגיע את המים ההולכים ומתרבים, שנדלקו מדמעותיה של אמו, הוא יצא לכיוון הבלקן. עשית את דרכך והתמזגת עם מי הדנובה - בלתי ניתנת לריסון וסורר כמוהו.
מאותו יום, איסקר לא שמע יותר על אחותו מסטה. כמו כל אמא, רילה מתבוננת בהם בדרכם לאנשהו, אבל אז מאבדת אותם מעיניהם. פירין לא ראה שוב את ישקר והוא מתאבל על בנו מאז אותו יום עצוב. לכן הצד שלו הפונה לשדה סופיה תמיד ירוק וכהה, לעתים רחוקות מואר על ידי השמש. לנוחותו, הוא רואה מקומות שמעודדים אותו וממלאים את נשמתו באהבת אב. כל כך מחייך ומפתה, הוא מושך אליו אנשים כדי שגם הם יוכלו להסתכל מלמעלה על בתו היפה ולהעריץ אותה יחד איתו.